פסק-דין בתיק ע"ע 1611-06-11

השופטת רונית רוזנפלד

פתח דבר

1.      המערערים, יורשיו של המנוח מר שמעון בלו ז"ל, הגישו ביום 12.4.2010 את תביעתם לבית הדין האזורי בירושלים, בה ביקשו כי ישולמו להם קצבאות להן היה המנוח זכאי לטענתם, בתקופה שמחודש מאי 1975 ועד לחודש ספטמבר 1985. בית הדין האזורי דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות (סגן הנשיאה השופט אייל אברהמי ונציגי הציבור מר מחלב ומר ברק; ס"ע 1783/10). על כך הערעור שלפנינו, בו אנו מתבקשים לקבוע כי התביעה לא התיישנה, וכי על בית הדין האזורי לדון בה ולהיזקק לה לגופה.

הרקע העובדתי כעולה מכלל החומר שבתיק

2.      המנוח, מר שמעון בלו ז"ל (להלן: המנוח) פרש לגמלאות משרות המדינה בשנת 1969. בסמוך לאחר פרישתו עבר המנוח להתגורר בספרד. המנוח קיבל תשלומי גמלתו במהלך 7 שנים לאחר פרישתו. המנוח הלך לבית עולמו ביום 28.6.1988 בלאס פלאמס, ספרד.

         המערערים הינם יורשי המנוח, בהתאם לצו ירושה מתוקן שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 10.8.2003. המערערת 1 היא אלמנתו של המנוח (להלן: גב' בלו), והמערערות 5-6 הן בנותיה. המערערים 2-4 הם ילדיו מאשתו הראשונה, אסתר בלו ז"ל, ממנה התגרש ביום 10.9.1969, ואשר הלכה לבית עולמה ביום 16.9.1985 (להלן גם: הגרושה המנוחה). אין מחלוקת על כך שחלקים מקצבת המנוח הועברו בחייו לטובת מזונות גרושתו המנוחה, בהתאם להסכם גירושין שנערך ביניהם.

3.      ביום 20.1.2003 פנתה גב' בלו באמצעות בא כוחה אל גב' חנה שוורץ מנהלת תחום בכיר (גמלאות) במשרד האוצר, בבקשה להעביר אליה את סכומי הגמלאות שהגיעו למנוח מחודש מאי 1975 ועד למועד פטירתו, ביוני 1988. ביום 16.5.2004 העביר ב"כ הגב' בלו אל גב' שוורץ העתק מצו הירושה המתוקן, וביום 22.8.2004 הועבר העתק ההתכתבות אל הגב' רות טולדנו ממינהל הגמלאות במשרד האוצר. במכתב מנהל הגמלאות דאז מר אילן לוין מיום 2.11.2004 אל ב"כ המערערים (בטעות מצוין במכתב תאריך 2.11.2003, להלן: מכתב לוין), ניתנה הוראה לשלם לעיזבון את הקצבה שנותרה לזכותו של המנוח בהתייחס לתקופה שמיום 1.10.1985 (מועד פטירת הגרושה המנוחה) ועד מועד פטירתו 28.6.1988. בגוף המכתב התייחסויות חשובות נוספות, ועוד נעמוד על האמור בו בהמשך. בהתאם, שילם המשיב 2 לעזבון סך של 110,192.61 ש"ח.

4.      ביום 12.4.2010 הגישו המערערים לבית הדין את תביעתם כנגד המשיבים (להלן: המדינה) בה ביקשו כי בית הדין יורה למדינה לשלם לידיהם קצבאות להן היה זכאי המנוח לטענתם מחודש מאי 1975 ועד לחודש ספטמבר 1985. סכום הקצבאות הנתבע עמד על סך של  884,021 ש"ח.

5.      גב' בלו ובתה, גב' תמר בלו (המערערת 6), שהייתה קטינה בשעתו, ניהלו הליכים קודמים כנגד הממונה בעניין זכאותן לקצבת שאירים כאלמנתו וכבתו של המנוח (ע"ע 363/99 הממונה על תשלום הגמלאות - בלו, פד"ע לז 625 (2002), מיום 19.2.2002, להלן: פסק הדין הראשון). בפסק הדין הראשון בוטלה החלטת הממונה על הגמלאות שדחה תביעתן מחמת התיישנות, והוכרה זכאות המערערת 6, לקצבת שאירים. בפסק הדין הורה בית הדין לממונה לשוב ולהפעיל את שיקול דעתו לעניין תקופת ההתיישנות, בקשר לתביעתה של הגב' בלו. בסופו של דבר, ביום 3.5.2002, הוכרה גם הגב' בלו כזכאית לקצבת שאירים.

         בהליכים הקודמים לא הועלו טענות מטעם מי מן המערערים בדבר זכאות לקבלת גמלת המנוח טרם פטירתו. לא זו אף זו, בתצהיר שהגישה לתמיכה בתביעתה לקצבת שאירים ציינה הגב' בלו כי " ככל הנראה הועברו תשלומים ניכרים לגרושתו של בעלי ז"ל  אסתר בלו הנ"ל. זאת בעקבות הליכי גירושין והליכי ההוצאה לפועל גם לאחר שהגירושין נהיו סופיים, המשיכה הגרושה לקבל תשלומים במסגרת זכויותיו של בעלי". וכן בהמשך: " יתכן כי הדבר נובע מהאמור בהסכם גירושין אשר נערך בין בעלי ז"ל לבין אסתר בלו.....כעולה מן ההסכם הנ"ל התחייב בעלי ז"ל להמשיך לשלם מזונות לאסתר בלו עד לסוף חייו, והוא אף הסכים כי יינתן צו עיקול על הגמלה בהתאם" (סעיפים 6,7 לתצהיר). 

6.      בתיק המנוח אצל המשיב 2 נמצאו שני מסמכים שהם ממועדים רלוונטיים לתביעה. אחד מהם, מסמך של " מחלקת הכספים והחשבונות גמלאות", מחודש נובמבר 1976, ממוען לבנק לאומי בבת גלים בחיפה. כותרתו: " החזרת קצבה בלו שמעון". במסמך מצוין כי עקב נסיעתו לחו"ל של מר בלו שמעון " נבקשכם להעביר אלינו את הסך של 10,792.92 ל"י המהווה את הקצבה לחודשים מאי 75 עד אוקטובר 76 שהועבר לזכות חשבונו מס' ...אצלכם". בהמשך מצוין כי את הסכום " יש להעביר לזכות חשבון האוצר ... ולציין החזרת קצבה מר (ת) בלו שמעון ג'מ 11078/25" (מש/3, להלן גם:  מסמך ההוראה לבנק). בתיק המנוח נמצא מזכר נוסף, נושא חתימה בלתי ברורה. בחלק העליון של המזכר רשום שם המנוח בלו שמעון. כותרת המסמך, ככל הנראה: " 2.5.75" (או 2.5.77 - הצילום אינו ברור, ר.ר). בגוף המזכר נרשם: " כאשר האיש יחזור מחו"ל נשלם" (נספח ד' לכתב התביעה, להלן: המזכר). 

הבקשה לסילוק התביעה על הסף

7.      בבקשתה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות, טענה המדינה כי עילת התביעה נולדה ביום 1.10.1975, ובהתאמה מידי חודש עד ליום 1.10.1985. התביעה הוגשה ביום 12.4.2010, בחלוף 35 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה לכאורה, וכעבור 25 שנים מיום מועד התשלום האחרון בגינו הוגשה התביעה. למנוח לא הייתה מניעה להגיש תביעה טרם פטירתו, ולמערערים לא הייתה מניעה להגיש תביעתם לפני יום 12.4.2010. כמו כן נטען כי עוד בשנת 2000 ניהלה גב' בלו הליכים משפטיים בגין זכאותה לקצבה, ואי העלאת הטענות מושא התביעה באותו מועד, מלמדת על חוסר תום לב ועל שיהוי ניכר. עוד הוסיפה המדינה, כי הגשת התביעה בחלוף זמן רב מהעת בו נולדה העילה מכבידה על יכולתה לאתר מסמכים והחלטות שהתקבלו בעניינם של המערערים, ומטילה עליה נטל כבד אותו ביקש המחוקק למנוע בהוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות).

8.      המערערים התנגדו לבקשה, מן הטעם שטענת ההתיישנות לא הועלתה במועד בו הגישה המדינה בקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה, ועל כן אין להישמע לה. כמו כן נטען, כי במכתב לוין הודתה המדינה בקיום זכות המערערים לקבלת תשלומי גמלאות שעמדו לזכות המנוח עד ליום פטירתו. נוסף על כך, מהוראות ומזכרים שנמצאו בתיק של המנוח במשרדי המשיב 2 עולה, כי סכומי הקצבה להם היה זכאי הוחזקו בנאמנות אצל המדינה לטובת הנהנה, הוא המנוח, עד אשר ישוב לישראל. כפועל יוצא מכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו כפרה המדינה בחוזה הנאמנות, או מהמועד בו הודיעו כי הם מסרבים לפעול בהתאם להסכם הנאמנות בין הצדדים. בענייננו, משום שהמדינה לא כפרה מעולם בזכותו של המנוח לכספי הקצבה, לא החל המועד למניין תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלה, העלאת הטענה היום, מהווה חוסר תום לב קיצוני המצדיק את שלילת זכותה של המדינה לטעון טענת התיישנות. לטענתם, הם מעולם לא זנחו את תביעתם ולא הציגו מצג כאמור, ומכל מקום, המדינה לא שינתה את מצבה לרעה בעקבות הגשת התביעה.

פסק הדין של בית הדין האזורי

9.      בפסק דינו עמד בית הדין האזורי על כך שסעד של סילוק על הסף ניתן על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, וכי בבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר. עם זאת ראה בית הדין לנכון לקבל את הבקשה ולהורות על דחיית התביעה על הסף. בית הדין האזורי ציין כי בנסיבות המקרה לא היה על המדינה להעלות את טענת ההתיישנות כבר בבקשה למתן ארכה להגשת כתב הגנה. המועד הראשון להתייחסות עניינית לתביעת המערערים גופה הוא המועד בו הגישה המדינה את בקשתה לסילוק על הסף. לגופו של עניין נקבע כי על פי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות היא בת 7 שנים, אותה יש למנות מהיום בו נולדה עילת התביעה. עילת התביעה נולדה בכל חודש בתקופה הרלוונטית לתביעה, דהיינו, מחודש מאי 1975 ועד לחודש ספטמבר 1985. לא ניתן להתעלם מכך שחלפו 35 שנים מהיום בו נולדה העילה לראשונה. דיון מהותי וענייני בתביעה יצריך התייחסות לתקופה זו, שלגביה לא ניתן לדרוש מן המדינה לשמור את מלוא ראיותיה. מטבע הדברים ייצור הדיון בתביעה קושי ראייתי לא מבוטל, המנוגד לתכליות העומדות בבסיס חוק ההתיישנות. לפיכך, "מתיחת" תקופת ההתיישנות על פני תקופה בלתי מוגבלת, כפי שמבקשים המערערים, אינה אפשרית.

10.    בית הדין האזורי דחה את טענת המערערים בדבר קיומם של יחסי נאמנות בין הצדדים. נפסק כי קיימת התיישנות דיונית, החוסמת את המערערים מלהגיש תביעה, וזאת ללא קשר לשאלת עצם קיומה של זכות המנוח לגמלה באותה תקופה. האמור במזכר בכתב יד וללא ציון שם הכותב אינו מאריך את תקופת ההתיישנות עד אין קץ, רק משום שהמנוח לא שב ארצה אלא נפטר בחו"ל.

11.    בית הדין ציין כי בהליכים הקודמים שניהלו גב' בלו ובתה, לא הועלו הטענות המועלות בהליך זה, בדבר זכאותן לקבל את גמלת המנוח טרם פטירתו. בהעלאת טענות אלה במסגרת התביעה שהוגשה בשנת 2010 ללא סיבה להתמהמהות זו, יש טעם לפגם ואף חוסר תום לב. על כן מוצדק לראות בהתנהלות המערערים שיהוי החוסם את הגשת התביעה. בית הדין האזורי הוסיף וציין, כי בפסק הדין שניתן בבית דין זה לא הוכרה זכאות גב' בלו וגב' תמר בלו באופן רטרואקטיבי ולתקופה בלתי מוגבלת, אלא רק למשך שנתיים אחרונות, קודם להגשת טופס התביעה.

12.    בית הדין דחה גם את טענת המערערים כי המדינה הודתה בקיומה של הזכות הנטענת לסכומי הקצבה בהליך זה. בניגוד לטענות המערערים, במכתב לוין צוין, כי המדינה מודה בקיומה של זכות לקצבה רק בקשר לתקופה מחודש אוקטובר 1985 ועד לפטירת המנוח בחודש יוני 1988. המדינה לא הודתה כי למערערים קיימת זכות בנוגע לתקופה הקודמת לשנת 1985. במכתב לוין צוין כי גמלתו של המנוח מאותה תקופה שולמה לאשתו הראשונה עד למועד פטירתה, וכי כנראה לא נותרו סכומים מעבר לכך. לפיכך, לא הרימו המערערים את נטל ההוכחה כי מרוץ ההתיישנות פסק.